על הגבול הדק שבין הצלחה לכישלון בלהיות חוקר בגן עדן

....................................................................................................................

קוראים לו דגלאס,

דגלאס הוא חוקר, החוקר, ב'ה' הידיעה שרק הידיעה בעצמה מפחדת לא להיות כזאת מיודעת ככה שאין לה דבר לעשות בנידון.

דגלאס כבר בן 400 בערך, אבל מרוב שנים הוא כבר הפסיק לספור אז יש מצב שהוא אפילו בן 450. מה הוא לא עבר בחיים דגלאס, כל כך הרבה שאין מאיפה להתחיל, אכל הכל, חווה הכל, זיין הכל, דיבר על הכל, ראה, סיפר, לקח, נתן, התחיל הפסיק ומה לא, מרוב הכל כבר נמאס לו, באמת, באמת נמאס לו, כמו של'ה' הידיעה נמאס אבל היא עדין שם והיא לא הולכת לשומקום.

מלבד כל הדברים שדגלאס עושה הוא כאמור חוקר, חוקר מטעם רשות הטבע, הגנים והאסונות של גן עדן, תפקידו להגיש דו"ח לאלוהים כל סמסטר או רבעון, תלוי בהסכם השנתי שלהם, ועל כל דו"ח הוא מקבל משוב חזרה לראות עד כמה הוא מסקר וחוקר טוב את עבודת אלוהים. את הביקורות השיטחיות הוא מקבל מהמלאכים, אבל מרוב שהוא כבר הפסיק לספור ת'שנים הביקורות שלהם כבר לא מעניינות אותו.

דבר אחד כן מעניין אותו, וזה למה אלוהים תמיד נותן לו משוב שלילי על הדו"ח, "זה כי אתה חוקר חרא" אומר לו אלוהים, "כל כך חרא שאתה מנסה תמיד להיות במקום הנכון ובזמן הנכון ולחקור כל דבר שנראה לך, מתי תשים לב לחקירה הכי רלוונטית,אה?...כאילו,עם כל הכבוד לציקלון בהודו ב-1839, להצפות בסין ב-1642, 1887 ו-1937, לציקלון שנתתי בראש בבנגלדש ב-1970, לצונאמי שככה שקדתי עליו חודשים בסומטרה ב-2004 ואפילו להוריקן שהבאתי באמאמא של האלו מניו אורלינס ב-2005, אתה באמת חושב שבשביל זה הבאתי אותך לפה?!".

ככה אלוהים עונה לדגלאס כל הזמן,יום וליל, ליל ויום, אך דגלאס לא מוצא תשובה לשאלה 'למה הוא חוקר חרא', "נשבע לי,אם הייתי יכול לקפוץ מהענן הזה שעליו אני נמצא בלי ליפול בידי איזה מלאך מזורגג הייתי עושה את זה כבר מזמן" ממלמל לעצמו דגלאס מידי יום.

השבוע הגיע סוף הסמסטר ולפי ההסכם שלו עם אלוהים דגלאס הגיש לו דו"ח על הנעשה, הפעם זה היה בקטנה, איזה כמה מאות אלפי הרוגים באיזה רעידונת בהאיטי, "שוב כושים?!" אמר דגלאס לאלוהים, "וואלה?!...כנראה יצא בטעות, לא נורא, מי ישמע מה היה להם כבר לאבד, פרה? עז?. השיב אלוהים.

למרות טעותו של אלוהים דגלאס דאג להגיע לאזור, לחקור ולסדר, לתקן ולנסות לעזור ולהרשים ביכולות החקירה שלו.

איפה הוא לא היה, ניסה, בדק, מצא, גילה, חקר, אך עדין הוא לא הבין למה הוא כזה חרא, את הנשמה הוא נותן, בשביל שייראו כמה הוא חרוץ ועובד טוב, בשביל שכל המלאכיות ייראו איזה תותח הוא.

תמיד הוא דאג להיות שם, בכל מקום, גם אחרי שחשבו ואמרו לו שהוא חרא, הוא רצה להראות........

ולהשקיע...ולהוכיח, שמה שהוא עושה הוא עושה על הצד הכי טוב.

דאגלס בחור טוב, באמת שהוא מנסה, על עבודה מחורבנת שהוא עושה הוא מנסה לכפר בניסיון לעבודה טובה אחרת, הולך, משקיע, מראה לכולם שהוא הכי טוב למרות שהוא היה ונשאר, חרא של חוקר.

יש רק אסון טבע אחד שדגלאס לא באמת שם לב אליו, אסון טבע שנמשך ונמשך ונמשך, שלאט לאט נעלם עד שדגלאס כבר לא ישים לב אליו ולא יספיק לתת עליו ת'דו"ח.

כיום נשארו ממנו מעט מאוד ניצולים, אחרי הכל, עברו כבר מספיק שנים, כמעט 50, אבל דגלאס עסוק בלחקור אסונות אחרים, עסוק בלהיות איפה שיכול להיות שצריכים אותו כרגע אבל לא איפה שהוא צריך להיות באמת, איפה שהוא צריך להיות ולחקור גם אחרי שכל הכושים משתקמים וחוזרים לגדל את הפרות שלהם.

במקום הזה, איפה שהאסון האמיתי קרה, לא הוגש דו"ח כבר כמעט ל-50 שנה, הם עדין יחכו, לא יקבלו עזרה, ימותו בשקט בלי שאף אחד ישים לב, לא דגלאס ולא המלאכים.

ורק אלוהים ישב, ישלב ידיים, ינסה לגרור את הסבל שלהם עוד טיפה, מקסימום עד 120, או עד שהוא יבין שהוא יצטרך לחשוב על מעשה יותר מתוחכם מאשר לגנוב ולנסר את השלט בכניסה למחנה לשלוש חתיכות ולהחזיר אותו למקום בשביל להסב את תשומת הלב של דגלאס לאסון האמיתי.
....................................................................................................................
 

עטרה ליושנה

....................................................................................................................

מעצבן. נקודה

כדבר ראשון אני לא רוצה להתחייב אך ורק לדברים מעצבנים, כי אחרי הכל, העולם שלנו גם יכול להיות מידי פעם נחמד לסובבים אותו.

אבל לפני שבעתיד אגיע לכל הדברים הנחמדים אין ספק שהגעתי לשלב הסופי בהפיכתי לאדם מעצבן –

פתחתי בלוג.

בלוגרים, או איך שקוראים להם, הם אנשים מעצבנים, אנשים שחייבים לשתף את דעותיהם עם כל העולם, חייבים להגיד את מה שיש להם להגיד, לא משנה באיזו דרך, זה יכול להיות הבנאדם הכי מצחיק ומגניב עלי אדמות וזה יכול להיות גם איזה חננה ממושב עומר שחוץ ממדבר סביבו וכמה דקות נגיעה מבאר שבע אין לו כלום, אז הוא מרגיש נורא בודד ורוצה שנרחם עליו, אז הוא כותב בלוג.

זה יכול להיות גם אנשים שחושבים שהם נורא מבינים בתחום שלהם אז הם פותחים בלוג ומפרסמים בו גאדג'טים חדשים, מסעדות, סרטים, רכילות או סתם עוד קהילה שעולה לי לראש ואין לי מושג איך בדיוק – מעצבים, כאלה שהם נורא מגניבים ויש להם בלוג לעבודות עיצוב מטוקיו ועד סאן פרנססיקו, מברלין ועד ניו יורק(אין ספק שאלו שמתמחים בברלין הכי מעצבנים). אז כאילו יופי, אתם אנשים 'מבינים', מה אתם רוצים? שקל? שתוכלו לדחוף אותו למרצה שלכם לא יודע לאן ולהופיע באיזה ספר נידח על מעצבים מכל מיני מדינות ערב, וכן, אנחנו מדינת ערב.

עצם המילה עצמה – 'בלוג' – היא מילה מעצבנת, כאילו, תגידו עשר פעמים רצוף בלוג ותבינו את זה לבד, אשכרה מילה מעצבנת, ב-ל-ו-ג, מעצבן. נקודה.

איני טלית שכולה תכלת ואיני מתיימר להבין בכל מיני דברים, אני סה"כ ייצור מן המניין, אני יכול להגיד לכם ת'סיבה האמיתית שלשמה אני פה ואתם לא חייבים להאמין לי, ואם אתם לא מאמינים לי אז יופי, הסיבה שלשמה אני פה היא בשביל לשחז(זו מילה חדשה שהמצאתי ברגע זה, מלשון להשחיז) ולהחזיר תחביב ישן – כתיבה.

הכל התחיל כמובן, איך לא, בצבא(אני וצבא חברים טובים, כל כך טובים שאין בינינו שום קשר היום), בצבא, גיליתי את ניצני ה'טיפוס המעצבן' הראשונים. מהרגע שבו הפכתי להיות פזמני"ק והתחלתי לספור את ימי אחורה התחלתי להרגיש נורא, נורא במובן המילה, חרא בקיצור ואני יודע שאני לא לבד, מי מאיתנו לא חווה את זה, מפה לשם בין שבתות לשבתות שעשיתי והייתי מתבודד עם עצמי בחדר של אחראי המרפאה שלי הייתי כותב, לא יודע למה, אבל זאת היתה הדרך שלי להתמודד עם דברים, דרך דרך עד שאפילו הקבני"ת נתנה המלצה להוציא אותי מהיחידה ולהעביר אותי קרוב לבית.

על מה לא הייתי כותב(מי ישמע פוליצר אני), על הכל, על חברים, צבא, משפחה, בילויים, נשים וטף.

עד שלפתע יום אחד, או כמה ימים, כל נושא הכתיבה התחיל לדעוך ולדעוך עד לעצם היום הזה. אפשר להאשים את אלף ואחד העיסוקים האחרים שהתפנתי אליהם אבל מה זה משנה.

לא משנה למי, גם לעצמך, יש בכתיבה איזשהי תרפיה שאני לא מסוגל להסביר אותה, לכן, בצעד דרמטי ודי מעצבן, החלטתי לחזור לימי עבר ולכתוב. מרגש, אה?

יופי, אחרי שהבנו את סיפור חיי בפסקה, אני מודע להשלכות שיש לבלוג הזה, יש סיכוי לא קטן שאני אפתח חזיתות לא מעטות עם כל מיני אנשים שאשתדל לא להזכיר את שמם מחשש להסתבך בעולם התחתון של האנשים המעצבנים, וזה עולם תחתון מאוד, אבל לקחתי על עצמי את ההזדמנות הזו, ואני אשתדל לכתוב את דברי בצורה כנה וישרה, ואם לא, אז מה אני אגיד...פישלתי.

סתם, הכל בציניות כמובן, לא רוצה להבטיח לכם כלום ולא רוצה לצאת בהצהרות כי אני לא בנאדם כזה וכי אתם אנשים חארות שאוהבים לתפוס במילה.

כמו שהזכרתי אני פה בשביל להחזיר עטרה ליושנה(כן?ככה אומרים את זה?עטרה ליושנה? יושנה? י-ו-ש-נ-ה, וואחאד מילה יושנה) ולתת במה ליכולת הדיבור שבה אני מתבטא הכי טוב – הכתיבה, מה לעשות, נולדתי דפקט ודיבור ראסמי אצלי לוקה בחסר ויש לא מעט אנשים שיעידו על זה.

הדבר היחיד שאני יכול להבטיח זה שמפה והלאה אשתדל לא להפסיק לכתוב, לכן, בתור אחד שיודע מזה פידבקים, לטוב ולרע, אודה לכם מקרב ליבי המעצבן אם תתנו תגובות, מענות, טענות ושלל הצעות לנושאי כתיבה כאלו ואחרים מפה ועד מדגסקר.

שיטה מעצבנת שהמציאו שאוכל לבקש ממכם לעקוב אחרי היא באמצעות RSS או סתם מנוי כזה שתעשו עליי וככה תוכלו להיות מעודכנים כל יום כל היום בבילבולי ביצים שלי, בין אם זה בעבודה, בלימודים, סתם כי חזרתם הביתה ואין לכם מה לעשות או סתם בשביל להתעצבן ביחד איתי, כי למרות שהעולם מידי פעם נחמד לסובבים אותו, הוא לרוב...מעצבן.

בתודה ושתהיה לנו אחלה שנה.

בועז.

המעצבן. נקודה.

....................................................................................................................